פסק-דין בתיק עד"י 2052-10

לפניי ערעור הסנגוריה על גזר דינו של בימ"ש קמא בעניינו של שריף מוחמד ע"א פתאח הור, יליד 1991 מצוריף. זה האחרון, הורשע על פי הודאתו בעבירות שעניינן ירי, זריקת חפצים וזריקת חפץ מבעיר ונגזר דינו ל-58 חודשי מאסר מהם 34 חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כן נגזר על המערער קנס כספי בסך 5,000 ש"ח.

למעשה העונש אשר גזר ביהמ"ש על המערער, נובע מהסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, אשר לאחר התחבטות והתלבטות החליט ביהמ"ש לכבד. ביהמ"ש ביקש לקבוע כי לטעמו העונש מקל במידה ניכרת ואולי אף קיצונית עם המערער, אולם בשל עונשו של השותף ובשל הצורך להגיע לאחידות בענישה החליט לכבד את דעת הצדדים ולגזור את עונשו של המערער כמבוקש. דא עקא, כי ברכיב המאסר המותנה אשר נשאר לשיקול דעת ביהמ"ש, גזר כב' השופט רס"ן מנחם ליברמן על המערער 24 חודשי מאסר על תנאי למשך 5 שנים. כך קבע, כי במהלך תקופה זו יהיה על המערער להישמר מלעבור עבירה דומה לעבירות בהן הורשע וכן עבירה על תקנה 85 לתקנות ההגנה.

החלטתו של ביהמ"ש לא עמדה בקנה אחד עם דעת הסנגוריה וזו הזדרזה לערער ולתקוף הן את החריגה בתקופת המאסר על תנאי והן את מסגרת העבירות שנקבעה בגזר הדין. לדעתה של הסנגוריה, שגה ביהמ"ש משקבע למערער תקופת מאסר כה ארוכה כתנאי ושגגה יצאה מלפניו משכלל במסגרת זו גם עבירה שעניינה לא בא בהכרעת הדין.

בחנתי את טענות הסנגוריה והגעתי למסקנה כי אין בה ממש.

באשר למאסר המותנה, אין מחלוקת בין הצדדים כי השאירו רכיב זה לשיקול דעתו המוחלט. סבורים היו הצדדים כי לנוכח עונש המאסר שהתבקש, יפעיל ביהמ"ש את שיקול דעתו וימצא את נקודת האיזון המתאימה בין המאסר על תנאי וקביעת תנאיו. אם סבורה הסנגוריה כעת כי ביהמ"ש כי החלטת ביהמ"ש נעדרת שיקול דעת, אינני יכול לקבל את דעתה. סבור אני כי בנסיבות הקיימות, 24 חודשי מאסר על תנאי הינו עונש מאוזן בהתחשב בהתלבטויותיו של ביהמ"ש באם לכבד את ההסדר אם לאו.  דומני כי לא רק בתיק זה אלא אף בכל קנה מידה אין העונש האמור חורג מהמסגרת העונשית הראויה והמקובלת בסוג זה של עבירות. על כן, דומני כי יש לדחות את טענת הסנגוריה בכל הנוגע לסוגיה זו.

ואשר להיקף העבירות אשר מצא ביהמ"ש לכלול בתנאי, התלבטתי לא מעט באשר לשיקול דעתו של בימ"ש קמא. אין כל ספק כי לא שגה ביהמ"ש בסוגיה זו ולא חרג מסמכותו לכלול בתנאי גם עניינים בהם לא הורשע המערער. יחד עם זאת, סבור אני כי לא היה מקום בתיק זה לעשות כן מפני הצורך לצמצם את הסכנה לענישה בלתי מוצדקת בעתיד. כך או כך ומשהגעתי למסקנה כי לא חרג ביהמ"ש מסמכותו, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בימ"ש קמא גם בעניין זה.  

בשל כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

ניתנה היום, 2 באוגוסט 2010, כ"ב באב התש"ע, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק פסק דין זה לידי הצדדים.

שופט

רמ"שית: לו התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: